שרון, אדריכלית בתחילת דרכה, חוזרת מטיול בן חמישה שבועות בחו'ל. ירח דבש מאוחר. לשאלה איך היה היא עונה בחיוך: "נהדר". ואז מתחילה לספר… "נורא רציתי לא לפספס… בכל מקום שהיינו, קראתי את כל העלונים וביליתי את הערב בהתלבטות מתישה מה כדאי לעשות מחר. אני קצת מותשת וצריכה חופש" היא מחייכת. "יוני רצה הרבה יותר לזרום. הגענו לחוף אחד והתחשק לו לרבוץ שם כמה ימים… התחרפנתי מזה וממש רבנו. לא יכולתי לסבול את התחושה שאנחנו מפספסים דברים יפים ואולי בכלל לעולם לא נחזור לכאן…"
"היית מאד משימתית" אני אומרת לה.
פניה של שרון מתכווצים בבכי… "ובסוף כל בחירה שאני עושה אחר כך אני אוכלת את עצמי ימים שלמים במחשבות שלא עוזבות אותי, אולי פספסתי… אולי היה עדיף לבחור את הדבר השני. אפילו לגבי שמלת החתונה אני עוד חושבת. גזרה אחרת היתה הרבה יותר מתאימה לי. כבר עוד מעט שנה אחרי…"
"מה את מפספסת, לדעתך?"
" בחוף למשל" שרון עונה, " היינו סתם רובצים, היינו מפספסים את העיר שליד".
"נכון" כך אני, "ועכשיו פספסתם את עצמכם. להפליג במחשבות, לבהות בחוף ולשייט עם הראש בכל מיני מקומות. סתם, מחשבות, רגשות ודברים שעולים מבפנים לא מבחוץ".
שרון שוב בוכה: "תמיד אני רק במשימות ובדבר הבא. אף פעם אני לא בהווה, עם עצמי. ואף פעם אני לא מרוצה. אני ממש מפחדת להשאר בהווה."
השיחה ממשיכה להתפתח למקומות לא צפויים. לתחושות הקשות שיש לה כלפי אחיה הנכה. איש מבוגר עם צרכים מיוחדים וחיים עגומים. המצב הקשה של האח מעורר בשרון שלל תחושות. היא מנסה להמנע מהן. ובצדק. אלה הן תחושות מייסרות.
פעמים רבות מגיעים אלי מטופלים ושואלים על חלומותיהם או על דפוסי התנהגות שונים. מבקשים לדעת "מה זה אומר". מה הפירוש לחלום זה או אחר. אלא שבטיפול אנחנו מנסים למצוא מה אומרת ההתנהגות המסוימת לאדם המסוים. ההנחה היא שאדם, בריא בנפשו, מפתח מיני התנהגויות שמהווים פתרונות לכל מיני מצוקות אישיות.
בטיפול אנחנו מנסים למצוא את המשמעות האישית של כל אדם להתנהגותו, חלומותיו וכד'. בדרך כלל הפתרון, בטיפול, נשמע פתאום הגיוני ומעורר הערכה. רק מהנקודה הזו, בה יכולנו להבין את הבחירה, ואפילו לעיתים קרובות להתפעל ממנה, להבין למשל, איך המירוץ המשימתי הזה מקל על שרון, רק מהנקודה הזו ניתן לוותר על דפוסים מסויימים ולעשות שינוי.